|
עד כמה האדריכלות הישראלית קשובה לתרבות העקורים - אסתר זנדברג
בתערוכה בתל אביב מתחקה המעצבת אילין סמעאן חורי, יחד עם האמן יעקב חפץ, אחר סוחמאתא, הכפר ההרוס של משפחתה
"בהתחלת העבודה עמדו לפני השאלות האלה: האם האדריכלות הישראלית רגישה גם להיבטים כמו זיכרון אישי וקולקטיבי? האם מטרת השימור האדריכלי היא ליצור סביבה שמכילה שכבות מעניינות מן העבר? מהי מורשת תרבות בשבילי - האם היא למשל הערכים שהנחו את הורי בזמן ההוא ליצור את המרחב שלהם? איפה אני במרחב הזה היום? מאיפה אני צריכה לצמוח? איפה התרבות הפלסטינית המיוחדת, הים־תיכונית, שנעלמה מהסגנון האדריכלי? סגנון הבית, הצמחייה, הפרחים, העצים, שהדודים שלי מדברים עליהם. איפה חיי היומיום שאבדו?"
את השאלות הרטוריות הללו שלחה לי אילין סמעאן חורי אחרי שיחה ממושכת פנים אל פנים על התערוכה "סוחמאתא... ההד של הריק והרהורים על פגעי הזמן", המשותפת לה ולאמןיעקב חפץ, שהוא גם האוצר. בתערוכה שנפתחה בשבוע שעבר במכללת מנשר לאמנות בת"א, חורי בונה מחדש את בית משפחת אביה בכפר סוּחמאתא במרכז הגליל העליון שנהרס ונעקר מתושביו ב-1948 (כיום יושבים על אדמות הכפר היישובים היהודיים חוסן וצוריאל), ובאמצעותו את מקומה של חברה שלמה שאיבדה אז את עולמה. חומרי הבנייה הם הסיפורים שסיפרה לה סבתה, חלום שחלמה ובו היא חוזרת "שוב ושוב אל נבכי העבר", והזיכרונות שליקטה מקרובי משפחה, "שחוו ראשונית את הטראומה הקשה של הנכבה".
בית המגורים בסוחמאתא והסיפור המשפחתי קמים לתחייה בתערוכה עם הטקסטים שכתבה אילין, עם רישומיה ביד חופשית של בית המשפחה - "אני לא אמנית ולא אדריכלית, אבל ניסיתי להביע את המקום", היא אומרת - ועם תוכנית מיתאר של הכפר ששוחזרה על פי עדויות העקורים, ועבודות וידיאו ורישום של חפץ. הסיפור חורג מגבולות האישי לסיפור גדול יותר על מסורת, זהות, ארכיטקטורה ותרבות "שנמחקו בכוח הזרוע ועברו לשכון בקרבנו", כותבת אילין. משם הם הועלו כדי "להסיר את הקליפה המכסה את האמת מלב לבו של הסכסוך הערבי ישראלי".
אילין היא "דור שני לפליטות" כהגדרתה, מילים המהדהדת היסטוריות אחרות בהוויה הישראלית. היא בת לאב ממשפחת סמעאן, מהמשפחות הנוצריות המיוחסות בכפר העקור סוחמאתא, ולאם מעקורי הכפר איקרית שתושביו היו יוונים־קתולים. היישובים נכבשו במלחמת העצמאות, תושביהם גורשו, בתיהם נהרסו ונמנעה מהם השיבה למקומם. על מרבית אדמתם הוקמו יישובים יהודים, בין השרידים מאז של גדרות שיחי צבר וגלי אבנים, גלויים לעין אך נעלמים מהתודעה.
ההיסטוריה עצמה לא נעלמה והיא "מתדפקת על חומותיו של הריק". התערוכה היא ניסיון למלא את הריק בפעילות של בני הדור השני והשלישי למשפחות העקורים. בני איקרית שנפוצו לכל עבר מקיימים ביניהם קשרי קהילה עד היום. הם קוברים את מתיהם בשטח הכפר ומעלים את זכר העבר ומחכים לשוב למקומם. בני משפחות פליטי סוחמאתא הקימו עמותה הפועלת לחזרתם לשטח הכפר שנהרס. העמותה מקיימת מפגשים שנתיים וקיטנות קיץ לילדים שמטרתן להנחיל את הזיכרון והמורשת לדורות הבאים.
התערוכה המשותפת התגבשה בעקבות סימפוזיון שהתקיים בבית הגפן בחיפה לפני כשנתיים, במסגרת תערוכה של האמן עבד עבדי, שהציף "את ההכרה בנכבה כחלק ממציאות שלא ניתן לטשטשה" - כדברי יעקב חפץ בפתיחה לתערוכה במנשר. אילין וחפץ נפגשו בסימפוזיון שבו היא דיברה על תחושתם של בני הדור השני "לא כקורבנות אלא כבעלי זכות וכבוד"; הוא לכאורה מייצג, כדבריו, "את העמדה המכחישה, המתחמקת", זו שמרבית הציבור בישראל נוקט בה.
בשיחות הרבות שאילין וחפץ ניהלו ביניהם מאז אותו מפגש, חזר ועלה חלום שחלמה אילין בעקבות סיפורים של סבתה על הבית בסוחמאתא שחרב לפני שנולדה. בעבודת ווידיאו מהפנטת של חפץ, נראית אילין כשהיא משוטטת הלוך ושוב בנוף שהיה פעם מחוזות הילדות של משפחתה כמו רוח רפאים לבושה בשחור, בידה תוכנית הבית והיא מחפשת את מיקומו המדויק.
בעבודה אחרת הוא קוראת בערבית מעין שיר בפרוזה שכתבה המתאר את הבית וסביבותיו לפרטי פרטים. גבה למצלמה ופניה לשרידי כנסיה ביזנטית בסוחמאתא. המקום מצטייר כארקדיה. הבית נבנה על יסודות חומה צלבנית. גג גבוה. אכסדרת עמודים וקשתות. פירות גן עדן סוככים על קירות אבן. חלקות אדמה שבהן צומחים מכל טוב הארץ, עצי זית, תאנה, משמש ושזיף. אור, צל. ניחוח תבשילים ו"טוב לבם ותמימותם של השכנים". אם כל זה היה או לא - זו אינה השאלה, זו אולי התשובה לשאלות שלמעלה.
אילין היא בת "הדור הזקוף", כשם ספרם מ-2002 של דני רבינוביץ וח'אולה אבו בקר, שזיהו אז דור חדש של פלסטינים אזרחי ישראל, צעירים ומשכילים התובעים הכרה ושוויון זכויות ולא חוששים להיאבק על זהותם הלאומית. היא ילידת פסוטה, אחד היישובים שאליו עקרו משפחות מסוחמאתא אחרי מסכת נדודים. בוגרת המחלקה לעיצוב פנים באקדמיה ויצו חיפה, וכיום מתגוררת בחיפה עם משפחתה. לה ולבעלה, רופא בכיר, שלושה ילדים מוזיקאים. "למרות העקירה והפליטות, אני מרגישה אריסטוקרטית, ממשפחה מיוחסת", היא אומרת, "אני מאמינה שהעיסוק בנכבה צריך להיות בתרבות ולא רק בקקטוסים ופולקלור".
בטקסט הפתיחה כותב חפץ שהתערוכה המשותפת לא מתחמקת מהסוגיה הפוליטית, אך לא מציבה פתרונות. היא רק מעוניינת לעורר סקרנות והבנה ומציבה שאלות על זכותה של האמנות כאן ועכשיו להתחמק מאחריות והאם עליה להיות מגויסת למטרה פוליטית. התערוכה "לא מטילה ספק בנחיצותו של השיח הישיר", מסכם חפץ - ומותיר בעינה את השאלה אם די בסקרנות והבנה כדי להגיע לממשות שמעבר להן. "לחיות כאן זה להיות פוליטי", מצטט חפץ משפט קולע שאמר פעם תומרקין.
ראוי לתערוכה הקטנה הזאת, שתינעל ב-26 בחודש, שתהדהד מעבר לממדיה ומעבר לכותלי החדר הצדדי שהוקצה לה בבניין מכללת מנשר.
בתים של יאפא
המעבדה למחקר חזותי בעמותת "זוכרות" מתכננת להציג תערוכת אדריכלות חיה שתתקיים בבתים וחללים אורבנים ביאפא־יפו, שבעליהם הפלסטינים אולצו לעזוב ב-1948. בימים אלה מפרסמת המעבדה קול קורא לדיירים במבנים שהתרוקנו לפתוח את שעריהם לקהל הרחב, במתכונת דומה לזו של פסטיבל האדריכלות העירוני "בתים מפנים" בתל אביב-יפו.
יוזמי התערוכה החיה, ששמה הזמני הוא "בתים מעבר למקף", כותבים שפסטיבל "בתים מבפנים" יוצא לדרך תחת הסיסמה "לפתוח את העיניים ואת הראש לסביבה, לארכיטקטורה ולעיצוב". אבל עיני המשתתפים בפסטיבל "נפתחות באופן סלקטיבי בלבד", ויפו־יאפא משתקפת בהן "באידיליה כוזבת ונטולת כוח כבידה פוליטי".
המעבדה למחקר חזותי היא פלטפורמה ליצירה של שפה חזותית חדשה הכוללת גם את המרחב הפלסטיני ומאפשרת שיח על תיקון אפשרי, אומרת אוצרת התערוכה, דבי פרבר. התערוכה החיה ביפו מתווספת לראשונה לפעילות המעבדה, הכוללת בין היתר תערוכות אמנות והוצאה לאור של כתב העת "סדק".
במסגרת התערוכה ביפו יתקיימו אירועי אמנות בבתים שייפתחו לקהל, בנוסף ליום עיון וסיורים אלטרנטיבים ביפו. האמנים שישתתפו בתערוכה "יוזמנו להעלות לזיכרון את ההיסטוריה הפלסטינית של יאפא שנדחקה לשולי הסיפר הציוני ההגמוני", כדברי פרבר.
התערוכה תתקיים לציון יום הנכבה ה-67, בין 14-16 במאי, מועד שבו יתקיים השנה, בעיתוי בלתי מכוון, גם פסטיבל "בתים מבפנים".
פורסם בעיתון הארץ בתאריך 11.03.2015
|
